מדינה אינה מתקיימת רק באמצעות חוקים, גבולות או מוסדות.
היא מתקיימת גם בזכות הכרה מינימלית משותפת:
קבלה של מסגרת חיים משותפת, גם כאשר אין אהדה אליה, גם כאשר מתנגדים לה.
כאשר סף זה נחצה בכיוון ההפוך — לא באמצעות ביקורת אלא באמצעות בוז — נוצר כשל אזרחי, פוליטי וביטחוני.
התקיפה האחרונה של קצינת צה״ל באוטובוס ברמת גן איננה אירוע שולי.
ואיננה גם “חריגה אישית” שניתן לטאטא הצידה.
היא חושפת דבר עמוק יותר: קרע בהכרה במסגרת.
לחיות במדינה איננו מצב ניטרלי
לחיות במדינת ישראל אין פירושו רק ליהנות מזכויות, משירותים ציבוריים או מחירויות אישיות.
פירושו גם להכיר בכך שהמדינה קיימת, שהיא מגינה על עצמה, שהיא נושאת היסטוריה, שפה, סמלים — וצבא.
אפשר לבקר מדינה.
אפשר להתנגד לה פוליטית.
אבל בוז פעיל, השפלה, תקיפה של נציגי סמכות — אזרחיים או צבאיים — אינם דעה.
הם שבירה של נאמנות אזרחית בסיסית.
עוינות שאינה תמיד נאמרת בקול
חלק מהאוכלוסייה הערבית החיה בישראל איננו מצוי עוד רק במתח זהותי או פוליטי.
בחלק מהמקרים מדובר בעוינות מעשית:
- חיים בתוך המדינה,
- שימוש בתשתיותיה,
- הנאה מהגנתה,
- תוך שלילת הלגיטימיות שלה וסמליה.
פער זה איננו תיאורטי.
הוא ניכר בהתנהגויות, במרחב הציבורי, וביחסי היומיום.
כאשר הוא אינו מוגדר, אינו מטופל ואינו מוכר על ידי המוסדות — הוא מתקבע.
אחריותה של המדינה
מדינה המכבדת את עצמה אינה “מלטפת” אלימות.
היא אינה ממעיטה בחומרת תקיפות בשם הקשר חברתי, תרבותי או קהילתי.
היא מגדירה, אוכפת, מענישה.
לא מתוך נקמה.
אלא כדי להזכיר אמת פשוטה:
המסגרת המשותפת איננה רשות.
החוק איננו תפאורה.
הוא התנאי המאפשר לאוכלוסיות שונות לחיות יחד מבלי להידרדר לשלטון העוינות.
להחזיק במציאות — בלי שנאה ובלי נאיביות
התעלמות מן השבר הזה היא נטישת המציאות.
הקצנה רגשית חסרת מחשבה — היא הצתה מיותרת.
בין השתיים קיימת דרך תובענית יותר:
לומר כי החיים במדינה מחייבים נאמנות אזרחית מינימלית,
וכי מי שמסרב לה — נושא בתוצאות משפטיות ברורות.
אין בכך גזענות ואין בכך פחד.
יש בכך תנאי לקיום משותף.
כתיבת תגובה