ארבעה חודשים לאחר הפסקת האש, ולאחר ההרס הנרחב ברצועת עזה, גילוי של מחבלים שעדיין פועלים באזור רפיח מעורר פליאה ואי־נוחות. במהלך פעילות על תשתית מנהרות, כוח של צה״ל נתקל במחבלים, ולפי הדיווחים חיסל ארבעה מהם.
השאלה עולה כמעט באופן אינסטינקטיבי: כיצד הדבר עדיין אפשרי?
לאחר חודשים של לחימה אינטנסיבית, תקיפות, והשמדת תשתיות שיטתית, כיצד עדיין שורדות חוליות חמושות, פועלות, ומופיעות מחדש? ובעיקר – עד מתי מציאות זו יכולה להימשך?
הפסקת אש מסיימת עימותים גלויים. היא אינה בהכרח מסיימת מלחמה.
בלחימה א־סימטרית, סיום הקרבות הנראים לעין אינו שקול להיעלמות המבנים החשאיים. לעיתים קרובות הוא מסמן שינוי צורה, לא פתרון. ארגוני טרור אינם פועלים כצבאות סדירים: אין להם קו חזית יציב, אין שרשרת פיקוד אחת וברורה, ואין תלות מוחלטת במרחב שמעל הקרקע. הם בנויים לשרוד גם לאחר תבוסה הנראית לעין.
אחד המפתחות להבנת ההתמשכות הזו טמון בתשתית התת־קרקעית. המנהרות אינן רק נתיבי תנועה. הן מרחבי אחסון, אזורי מחיה ומקומות המתנה ממושכת. הן מאפשרות לקבוצות קטנות להיעלם למשך שבועות ולעיתים חודשים, כמעט ללא מגע עם המרחב שמעל הקרקע. גם כאשר פני השטח נהרסים, הזמן התת־קרקעי ממשיך לפעול בקצב אחר.
פער זה יוצר אשליה מסוכנת: תחושת ניצחון מוחלט, בעוד שבפועל נותרות חוליות שאריתיות פעילות.
לאחר עימות רחב־היקף, לא נותרת שארית אחידה אחת, אלא פסיפס של שברים: יחידים מבודדים, מיקרו־חוליות, לוחמים מנותקים ממבנה פיקודי מרכזי וקבוצות ללא יעד אסטרטגי כולל. חוליות אלה אינן מסוגלות לנהל מלחמה כוללת, אך הן עדיין יכולות לפגוע, לצוץ, לשבש ולהזכיר שהאלימות לא נעלמה.
קיומן אינו בהכרח סימן לכישלון מוחלט, אלא עדות לכך שעימותים מסוג זה אינם מסתיימים בצו.
רפיח מרכזת מספר גורמים ההופכים אותה למוקד רגיש במיוחד: ריבוי מנהרות, קרבה לגבולות, צפיפות אנושית קיצונית וכאוס לוגיסטי והומניטרי. בסביבה כזו, ההבחנה בין “אחרי” ל“במהלך” המלחמה מיטשטשת. רפיח איננה רק נקודה גאוגרפית, אלא מרחב של שרידות חשאית, שבו פירוק מלא של מבני אלימות הוא קשה במיוחד.
השאלה איננה רק כמה זמן הדבר יימשך, אלא באיזו צורה. חוליות שאריתיות אינן נעלמות לפי לוח זמנים פוליטי או תקשורתי. הן דועכות כאשר המשאבים אוזלים, הבידוד הופך מוחלט, הסביבה חדלה לשאת אותן, והאוכלוסייה אינה ניתנת עוד לניצול. זהו תהליך איטי, לא אחיד ומתסכל, שאינו מייצר רגעים דרמטיים ואינו מאפשר הצהרות סיום חדות.
מה שמתגלה באירוע זה ברפיח אינו אנומליה טקטית. זוהי אמת עמוקה יותר, לא נוחה: סיום אמיתי של עימות א־סימטרי תמיד ממושך יותר מכפי שהיינו רוצים להודות. לא די להכות, לא די להרוס ולא די להכריז. נדרשים זמן, מודיעין, התמדה, ובעיקר פיכחון המכיר בכך שהמציאות אינה מתיישרת לפי נרטיבים פשוטים.
הימצאותם של מחבלים פעילים ברפיח, ארבעה חודשים לאחר הפסקת האש, אינה אומרת ששום דבר לא השתנה. היא אומרת דבר אחר, קשה יותר לעיכול: שחלק מהמלחמות אינן מסתיימות ברגע ברור, אלא מתמוססות לאט, במחיר של ערנות מתמשכת.
השאלה איננה רק כיצד הדבר עדיין אפשרי, אלא גם האם אנו מוכנים לקבל שסיום מלחמה לעולם אינו דומה לתחילתה.
כתיבת תגובה