לא כל כתיבה נועדה להימשך.
יש כתיבה שנועדה להחזיק.
המאמרים הקודמים לא ביקשו לשכנע,
לא להוכיח,
ולא להסביר את הכול.
הם ביקשו לעמוד.
לעמוד מול המילים,
מול הקורא,
ומול מה שאי־אפשר לנסח עד הסוף.
ישראל האמיתית איננה רעיון.
היא איננה עמדה.
והיא איננה הבטחה.
היא מצב.
מצב של קיום מתוח,
של שפה שנבחנת,
ושל תודעה שאיננה ממהרת להסיק.
בשלב הזה,
הכתיבה נעצרת לא מפני שנגמר מה לומר,
אלא מפני שנאמר מספיק.
מכאן,
המשך איננו חובה.
הוא אפשרות.
מי שיקרא –
ימשיך לבדו.
כתיבת תגובה