מאמר זה הוא חלק מן המחזור
ההיעדר אינו ריק.
הוא מצב ביניים.
לא חיים,
ולא מתים.
לא נוכחים,
ולא נעדרים לגמרי.
ההיעדר מתחיל כשאי־אפשר לומר מה קרה,
אבל כבר ברור שמשהו איננו.
אין גוף.
אין סיום.
אין נקודה.
במצב הזה אי־אפשר להתאבל.
אבל גם אי־אפשר להמשיך.
ההיעדר משעה את כל המנגנונים המוכרים.
אין מילים מדויקות.
אין טקסים מתאימים.
אין זמן נכון.
הוא אינו צעקה.
הוא אינו דממה.
הוא מתח מתמשך
בין תקווה שאינה נסגרת
לבין פחד שאינו מתממש.
בהיעדר,
הזיכרון אינו יכול להתייצב.
העבר אינו נחתם,
והעתיד אינו נפתח.
זהו מצב שבו האדם נדרש להחזיק
שתי אפשרויות סותרות
בו־זמנית.
ולהחזיק אותן
בלי להכריע.
ההיעדר אינו טראומה רגעית.
הוא שחיקה.
שחיקה של ודאות.
שחיקה של שפה.
שחיקה של זהות.
מי שחי בהיעדר
לומד לדבר בזהירות,
לנשום בזהירות,
ולקוות בזהירות.
לא משום שאין כוח.
אלא משום שאין גבול.
המאמר הזה אינו מבקש למלא את ההיעדר.
הוא רק מכיר בקיומו
כמצב בפני עצמו.
לקריאה:
↩︎ חזרה למחזור:
כתיבת תגובה