מאמר זה הוא חלק מן המחזור
ההמתנה מתחילה
כאשר ההיעדר מתארך.
לא כדחייה זמנית,
אלא כמצב קבוע.
בהמתנה, הזמן חדל להתנהג כזמן.
הוא אינו מתקדם,
ואינו חוזר לאחור.
הוא נמתח.
הימים ממשיכים להיספר,
אך אינם מצטברים.
כל יום עומד בפני עצמו,
מנותק מן הקודם
ומנותק מן הבא.
בהמתנה,
אין אירוע מכונן.
אין רגע שבו משהו קורה.
יש רק ציפייה
למשהו שאולי יתרחש
ואולי לא.
ההמתנה אינה דרוכה.
ואינה רגועה.
היא תשישות מתמשכת.
היא דורשת להיות מוכן
בלי לדעת למה.
להישאר פתוח
בלי לדעת עד מתי.
בהמתנה,
התקווה אינה מנחמת.
היא מעייפת.
היא דורשת תחזוקה יומיומית,
בלי לספק תגמול.
אין בהמתנה דרמה.
יש בה שגרה של מתח.
וזוהי אולי הקושי הגדול מכולם:
להמשיך לחיות
כאשר אין נקודת שחרור באופק.
המאמר הזה אינו מנסה לקצר את ההמתנה.
הוא רק נותן לה שם,
ומכיר בה כשלב
שאין לדלג עליו.
→ המשך לקריאה:
↩︎ חזרה למחזור:
כתיבת תגובה