מאמר זה הוא חלק מן המחזור
משך הזמן מתחיל
כשההמתנה מפסיקה להיות חריגה.
כשהיא הופכת לשגרה.
זהו שלב שבו אין עוד ספירה.
אין “כמה זמן”.
אין “עוד מעט”.
יש רק משך.
במשך הזמן,
המתח אינו מתפרץ
ואינו נרגע.
הוא שוקע.
העייפות אינה רגעית.
היא מצטברת.
לא ככאב חד,
אלא כעומס קבוע
שאין לו שם.
בשלב הזה,
החיים ממשיכים לכאורה.
אנשים קמים,
מדברים,
פועלים.
אבל משהו נעשה כבד יותר.
הזמן אינו מרפא.
הוא רק מוסיף שכבה
על גבי שכבה.
משך הזמן משנה את האדם.
לא במה שהוא מרגיש,
אלא במה שהוא מפסיק לצפות לו.
הציפייה לפתרון מתעמעמת.
הצורך בהסבר נחלש.
הרצון לסיום מתעייף.
זהו שלב מסוכן.
לא משום שיש בו ייאוש,
אלא משום שיש בו הסתגלות.
כאשר הסבל נמשך,
האדם לומד לחיות לצידו.
לא מתוך בחירה.
מתוך הכרח.
המאמר הזה אינו שואל
איך ממשיכים כך.
הוא רק מציין
שכך ממשיכים.
→ המשך לקריאה:
↩︎ חזרה למחזור:
כתיבת תגובה