מאמר זה הוא חלק מן המחזור
שבעה טקסטים לאחר ה־7 באוקטובר
כל תהליך מגיע אל גבול.
לא אל פתרון.
לא אל תשובה.
אל גבול.
הגבול אינו נקבע מראש.
הוא מתגלה.
זהו הרגע שבו מתברר
שלא כל דבר ניתן לברר,
שלא כל כאב ניתן למסגר,
שלא כל שבר ניתן לאחות.
הגבול מופיע
אחרי שההמתנה נמתחה,
אחרי שמשך הזמן העמיק,
אחרי שהמלאכה נעשתה.
ועדיין—
משהו נותר בלתי ניתן להכלה.
יש דברים
שאין להם ניסוח מדויק.
אין להם תיעוד מלא.
אין להם סוף ברור.
הגבול דורש עצירה.
לא מתוך ויתור,
אלא מתוך יושר.
להמשיך מעבר לגבול
משמעו לפגוע באמת.
להפוך כאב לחומר גלם,
אובדן לאמצעי,
והיעדר למסר.
הגבול מגן.
הוא מגן על הזיכרון
מפני הפשטה.
הוא מגן על האובדן
מפני שימוש
הכרה בגבול
אינה חולשה.
היא אחריות.
יש מקום
שבו הדיבור חייב להיעצר,
כדי שהכובד
יישאר כובד.
המאמר הזה
אינו מציע המשך.
הוא מסמן את המקום
שבו אי־אפשר עוד להמשיך
מבלי לשנות את האמת.
→ המשך לקריאה:
↩︎ חזרה למחזור:
כתיבת תגובה