פתיחה
יש אירועים שאינם מסתיימים ביום שבו הם התרחשו.
ה־7 באוקטובר הוא כזה.
לא כזיכרון,
לא ככותרת,
לא כפרק סגור.
אלא כמצב שנמשך.
עמוד זה אינו מבקש להסביר,
אינו מבקש לנחם,
ואינו מבקש לספר סיפור שלם.
הוא מבקש להחזיק את הממשי
כפי שהוא: כבד, פתוח, לא סגור.
שבעת הטקסטים הבאים אינם תגובה.
הם תנועה איטית בתוך האובדן,
בתוך ההיעדר,
ובתוך מה שנשאר.
תוכן העניינים
הרגע שבו הרצף נקטע.
לא חיים ולא מתים. חוסר האפשרות להתחיל אבל.
זמן שאינו מתקדם ואינו מסתיים.
כאשר הסבל חדל מלהיות חריג והופך למצב קבוע.
העשייה הקרה, המדויקת, ההכרחית.
הנקודה שבה אי־אפשר עוד להוסיף מובן.
לא תשובה — אלא אחריות
סיכום קצר
הטקסטים הללו אינם סוגרים דבר.
הם מסמנים סף.
הם מוקדשים לאלה שהיעדרם לא נסגר.